מוזיקת ג'אז כמו חיית-טרף

ג'ון קולטריין אומנם היה מכור להרואין במשך שנים, אבל הוא גם ניחן בנפש של פוריטן. הוא האמין שהצלחתו בחיים, משמעה שאלוהים בחר בו. והוא גם האמין כי אלבומו "A Love Supreme", שיוצא עכשיו בהוצאה מחודשת - הכוללת אלבום בונוס של קטעי הופעות חיות וטייקים אלטרנטיביים לאלו שנכללו באלבום המיתולוגי – הוא מתנת האל. הוא אפילו צירף פואמת הודייה שהודפסה על העטיפה, שנחתמת במשפט "תודה אלוהים, אמן". אשתו מספרת שביום בהיר חד של שנת 64' הוא ירד מהקומה השנייה בביתם שבלונג איילנד – כמשה היורד מהר סיני - והודיע לה כי "יש לי את כל המוזיקה לאלבום החדש בראש". שלוש שנים אחר כך כבר לא היה בין החיים.

ב-64' קולטריין כבר נחשב לאחד מאמני הג'אז הכי מבטיחים ומאתגרים בעולם. למעט תקליטי סולו, וביניהם "Blue Train" (שנת 57') ו"My Favorite Things" (שנת 60') המעולים, הוא היה חבר בחמישייה הראשונה של מיילס דייויס, איתו הקליט, בין היתר, את "Kind Of Blue" המונומנטלי, וגם חבר לרביעייה של ת'לוניוס מונק. שני ענקי הג'אז האלו (מיילס ומונק) שימשו גם כמוריו בתקופה קריטית בחייו וסימנו לו את הדרך בה הוא צריך ללכת.

קולטריין היה מעט חלש משניהם בתיאוריה, אבל הוא הפך את החולשה הקטנה הזו ליתרון עצום כאשר הוליך את הג'אז למחוזות יותר אפריקניים, קצביים, אוונגרדיים - מלאי תשוקה דתית – שתאמה את הרוח שנשבה מעל פעילותה של תנועת זכויות האזרח והכוח השחור, וסביב מאבקם של השחורים לקבלת זכויות. קולטריין הפך לקול החשוב בעולם הג'אז של שנות ה-60 גם בגלל שהיה הג'אזיסט האהוב ביותר על אמני הרוק, מאז ועד היום: החל בבירדס וכלה בצ'ילי פפרז, אימצו אמני רוק את הרעיונות הריתמיים והמלודיים המוטרפים שלו, כי איכשהו המוזיקה שלו היוותה מקור לא אכזב להשראה בסקאלה רחבה של סגנונות: מפאנקי ועד פסיכדליה ופרוגרסיב, שלא לדבר על הג'אז עצמו.

כוח הגרוב האפריקני

"A Love Supreme" הוא תוצר של כל הקריירה המפוארת של קולטריין, אבל הוא בהחלט ילדו של "Kind Of Blue". בזה האחרון, התבססו מיילס דייויס והמעבד גיל אוונס על תיאורית הקומפוזיציה החדשה מייסודו של ג'ורג' ראסל, ומצאו את עצמם זונחים את האימפרוביזציה המתייחסת לאקורדים עצמם לטובת מספר סולמות ומודוסים ספציפיים שנקבעו מראש, שעליהם בלבד יתבסס האלתור. וזאת, כפי שטען מבקר הרוק-ג'אז המצוין רוברט פלמר (ז"ל), מאחר שמיילס ביקש להתרכז במציאת "היופי המלודי". אולם בעוד שמיילס בירך את העדינות, קולטריין חיבר את האסטרטגיה של ראסל לכוח הגרוב האפריקני שמבוטא כאן בשלמותו על-ידי המתופף הפנטסטי אלבין ג'ונס. לצידם של קולטריין וג'ונס אפשר למצוא את ג'ימי גאריסון בבס ואת הפסנתרן מקוי טינר, שכמעט גונב את ההצגה בכמה סולואים באמת אלוהיים.

התוצאה של המפגש הזה הוא של מוזיקה דומה לחיית טרף. ברגעים מסוימים היא בולעת אותך, באחרים היא גורמת לך להזיל דמעות. לא רק שרמת הנגינה כאן היא מהמשובחות שהונצחו אי-פעם באלבום ג'אז, אלא שיש כאן תחושה של טריות החומר. הטכנאי של האלבום, רודי ואן גלדר, מספר כי קולטריין היה מאוד בטוח בעצמו בזמן ההקלטות. הוא ידע אחרי טייק אחד או שניים "אם זה היה טוב או לא", מה שאפשר את סיום הקלטת האלבום ביום אחד.

ארבעת קטעי האלבום, שנמתחים לאורך קצת יותר משלושים דקות, הם באמת הפרופיל של קולטריין במיטבו. מלודי מבלי להיות פומפוזי, חזק מבלי לאבד את חוט השדרה, והתחושה של הבלוז לא נזנחת לרגע. הוא פותח ב- "Acknowledgment" עם נהימת הסקסופון טנור שלו, המתפתחת לכדי קצב עם השפעות אפרו-קובניות, שמסתיים לאחר קצת יותר משבע דקות ברגע מרגש, בו הוא עוזב את פיית הסקסופון ונוהם אל תוך המיקרופון מספר פעמים את המנטרה שלו: "A Love Supreme", על בסיס משפט הבס של הקטע, בקול של בודהה שחור בן אלף שנים. הקטע השני הוא קולטרייניסטי למהדרין וכולל משפט מלודי חזק שנזרק לכיוונים רבים בזמן האלתור ומספק תחושה נהדרת של סווינג - אבל עם פסנתר שמאוד מושפע ממונק ומקצין את הממד האוונגרדי שבו. הקטע השלישי, "Pursance" נפתח בסולו תופים של אלבין ג'ונס שנמשך דקה וחצי ומתחיל במלודיה סטנדרטית למדי, אבל הולך עד הירח עם סולו פנומנלי של מקוי טינר. הקטע החותם את התקליט, "Psalm" הוא מעין מוזיקת תפילה, עם תופים רועמים של ג'ונס (רק לשם המחשה, הם מזכירים את תפקידי התופים שייאמצו קינג קרימזון ב"אפיטאף", מתוך "בחצרו של מלך הארגמן"), והסקסופון של קולטריין מודה לאל כמה שהוא יכול.

הקול של אלוהים

האיכות הטכנולוגית של האלבום נהדרת. מתברר שזו הפעם הראשונה שהוא מועבר לדיסק מהמאסטרים המקוריים של ההקלטה (שעותקים שלהם נמצאו בבריטניה) ולא מהקלטות-אב מדור שני. ולאחר העריכה הדיגיטלית, התופים של ג'ונס נשמעים צלולים מתמיד והצליל, דחוס כמו שצריך, באמת מגביר את ההנאה מן האלבום. דיסק הבונוס כולל הקלטות מהופעה חיה בשנת 66' בפסטיבל ג'אז בצרפת (נמצאה בארכיון של תחנת רדיו צרפתית), ונפתח עם קריין צרפתי שמסביר לקהל כי על הבמה נמצאים "הנגנים הטובים בעולם". גם ההופעה החיה וגם הטייקים האלטרנטיביים מסקרנים ומוכיחים את גדולתו של האיש והם באמת מומלצים להאזנה, אבל הם מזון בעיקר לשרופי-קולטריין. בכל אופן, להגיד שזהו דיסק חובה לספריית הג'אז שלכם, תהיה קלישאה; זהו דיסק חובה לכל מוזיקאי וחובב מוזיקה על כדור הארץ. מה גם שאם הקול של אלוהים נשמע ככה, כדאי אולי שגם אני אתחיל להאמין בו.