מוסיקת נשמה: בייבי במקום אלוהים

כבר בשנות ה–30 של המאה שעברה, הצעירים השחורים העירוניים החלו להשתמש במוסיקה ככלי בריחה. אם הם חיו בגטו, עניים, בזוהמה של ה"סלאמס", חסרי תקווה, לפחות במוצאי שבת הם רצו להיראות סקסיים, נוצצים וזוהרים, והאמנים דאגו שהקהל לא יזכור את מה שקורה בחוץ. הם שאפו לעשות מוסיקה קלילה, נעימה, ועליזה, והריתם אנד בלוז העירוני סיפק את כל התכונות הללו. הוא היה מהיר, קיצבי, תוסס וחשמלי, ולהקה של שבעה נגנים הכוללת גיטרה, באס, תופים, פסנתר ושני כלי נשיפה קדושים, הייתה יכולה לחולל סנסציה שלמה במועדון קטן. לזקנים היה את הגוספל, אבל הצעירים השחורים התקשו לקבל את המוסיקה הכנסייתית הזאת היות ונשמעה עתיקה וישנה, והזכירה את "הדוד תום", ואת ימי העבדות הנוראיים.

מרטין לותר קינג

באמצע שנות ה–50, עם הופעתם של מרטין לותר קינג, "תנועת זכויות האזרח", ומאוחר יותר עם היווצרותו של ה"כוח השחור", דברים החלו להשתנות. הצעירים לא רצו להתכחש לעבר ודווקא ראו בגוספל חלק מהמסורת השחורה ומהגאווה השחורה - רכוש פרטי של הקהילה האפרו-אמריקאית. הגוספל יצר את תחושת האחדות ושימש כלי נשק ליצירת זהות עצמאית ונפרדת של קבוצה אתנית החיה בשוליים הפוליטיים, החברתיים והכלכלים של החברה.

הסינטזה שנוצרה הייתה מוסיקת ה-"Soul" - חיבור של ריתם אנד בלוז עדכני וקצבי עם אסתטיקה פיוטית, ועם מבנה "השאלה והתשובה" (“Call and response”), של הגוספל הכנסייתי. המילה "אלוהים" ("Lord") הוחלפה ב"בייבי", ונוצר מעין טקס בו הזמר היה שר "איי וונט טו היר יו סיי יההה" אחת לכמה דקות, והקהל היה עונה לו "Yeahhhh" בתשוקה נוטפת זיעה.

תוצאות הטירונות בכנסייה

השלישייה שהובילה של הגוספל החילוני בתחילת דרכו הורכבה מריי צ'ארלס, סם קוק, וג'יימס בראון. אחריהם היו מאות זמרים שניסו את כוחם בשירה כדי לברוח מהעתיד המדכא הצפוי להם בגטו: אוטיס רדינג, סלומון ברק, ווילסון פיקט, פרסי סלג', רופוס תומס, סם ודייב שייצגו את הצליל הכבד והמחוספס של חברת התקליטים של "סטאקס" (Stax) מממפיס, ו"מוטאון" (Motown), שהייתה התאגיד הפיננסי השחור המצליח ביותר בסיקסטיז באמריקה, ואשר אליה הגיעו מארווין גיי, סטיבי וונדר הקטן, ה"טמפטיישן", ה"סופרימס", מארתה וה"וונדאלאס" ועוד רבים אחרים. ומסנט לואיס באו אייק וטינה טרנר, וגם אריתה פרנקלין, שייצגה את חברת התקליטים "אטלנטיק".

מוסיקת הנשמה התאפיינה בחטיבת קצב הדוקה, ולהקות הבית של "סטאקס" ו"מוטאון" יצרו את איכות הצליל הטובה ביותר בסיקסטיז (ואוסיף את הקלישאה השחוקה: "ללא מתחרים"). השירה התאפיינה בסילסולי גוספל, אנחות, יבבות, ושירת פלצט, שהיו השפעה ישירה של הטירונות שעברו הזמרים בכנסייה.

סול בעולם

באמצע שנות ה–60, אמני מוסיקת הנשמה היו פופולארים במקומות רבים בעולם – ההשפעה הכבדה ביותר שלהם הייתה על גל הלהקות הבריטיות שהפכו את הצליל השחור לפגז מרגמה, דרכו יכלו להתריס נגד חברת המעמדות הפוסט-קולניאלית, המדכאת, והאנכרוניסטית בה חיו, וגם בישראל נוצר קהל שבא מהשכונות המזרחיות ושמצא נחת בהאזנה לצרחות הסקסואליות של ג'יימס בראון.

הרצח של מרטין לותר קינג

ב–68', עוד לפני רציחתו של מרטין לותר קינג, מוסיקת הנשמה הייתה לפס ייצור אוטומטי ויעיל. אמנותית, ה"סול" נכנס לדרך אין מוצא, והרצח של קינג גרם לשינוי באווירה. המוסיקה שחצתה גבולות גזעיים פינתה את מקומה ל-Fאנק המיליטנטי של ג'יימס בראון, לגוספל "תרבות הנגד" של סליי ומשפחת סטון, ולתקליטי שנות ה–70 העוצמתים של מארווין גיי וסטיבי וונדר, שתיעדו את תחלואי החברה בה חיו,והשיגו חופש יצירתי שאף אומן "סול" ב"מוטאון" לא השיג לפניהם.